ואת פר החטאת. בה״א הידיעה. שהרי כבר נאמר פ׳ המלואי׳ וכיון שהגיע שבעת ימים לפני ר״ח ניסן שהוא שמיני למלואים בא הדבור לעשות כמצווה כבר. והוסיף עוד
ואת כל העדה הקהל. יש להתבונן תכלית קהלה זו בשלמא ביום השמיני נראה כבוד ה׳ וברוב עם הדרת מלך מש״ה היה ראוי להקהיל את ישראל. אבל בשבעת ימים אלו מה זו קהלה. ולא דמי לעת חנוך הלוים שהיה ג״כ המצוה והקהלת את כל עדת ב״י דשם היה בשביל סמיכה דכתיב וסמכו ב״י את ידיהם על וגו׳ מש״ה אע״ג שלא סמכו אלא הנבחרים מהם מכ״מ כיון שהיו כקרבן ראוי היה שיעמדו כל ישראל על קרבנם אבל כאן מה זה ענין לקהלה. ובת״כ תניא שהוא משום שינהגו הכל קדושה בכהונה ונראה עוד שהוא כמו שיבואר בסמוך שהיו כמה שינוים במעשה ממה שנשמע מלשון הפ׳ שאמר להם משה כבר. ובא הכל בקבלה שכך יעשה מש״ה נצטוו להקהל ולמדו כאן כל ישראל כח קבלה בתורה שבע״פ שראו כי משה רבינו עצמו עושה בא״א מהדבור שבכתב. וידעו כל העדה דרך התורה:
כאשר צוה ה׳ אותו. כ״ז מיותר ונדרש בת״כ שסדר משה עבודת כהונה ולויה כו׳ פי׳ היה בקבלה עוד סדר משמרות כהונה ולויה. ובביאור הספרי נשא הארכנו:
זה הדבר אשר צוה ה׳ לעשות. לפי הראות אמירה זו מיותר שהרי מסתמא הגיד פ׳ המלואים בכלל פרשיות המשכן וידעו כי דבר ה׳ הוא ולמאי אמר כך בשעת מעשה. אלא לפי שיראו כל ישראל כמה שנוים ויהא הדבר קשה לישראל ע״כ אמר לישראל אל תתמהו על החפץ זה הדבר אשר צוה ה׳ בקבלה לעשות. ובזה יובן כל כפילות המעשה והסיום בכמה דברים כאשר צוה ה׳ את משה. וכבר נתבאר בפ׳ פקודי ע״פ תוספתא דבמקום דכתיב כאשר צוה ה׳ יש בכל דבר איזה חידוש מהמפורש בדבור. וע״ז כתיב כאשר צוה וגו׳ וכדאי׳ בברכות ד״ה והמצוה זו משנה:
ויתן עליו את הכתנת. לא כתיב וילבש אותו כדכתיב בצווי והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד וכמו דכתיב בבניו בסמוך וילבישם כתנות. ובא ללמדנו דנתינה על ראשו מיקרי ג״כ לבישה וכמו בשעטנז דהעלאה בכלל לבישה וכדי שלא יהא משה נוגע במקומות המכוסים של אהרן ע״כ יצא י״ח בנתינה על ראשו. ואהרן לבש בעצמו. וכן היה באמת בבניו:
ויחגר אתו באבנט. לא כמו דכתיב בצווי וחגרת אותם אבנט אחר כל הבגדים. ולא בא אלא לדרשה שיהיו של כלאים כדאי׳ בגמ׳ יומא פ״א:
וישם עליו את החשן. לפי לשון הצווי והלבשת וגו׳ ואת האפוד ואת החושן ואפדת לו בחשב האפוד ושמת וגו׳ ובמעשה כתיב תחלה ויחגור אותו בחשב האפוד ואח״כ וישם עליו את החשן. והנראה דודאי הלביש את החשן תחלה לחגירת האפוד אבל לא חיבר עדיין אלא מלמעלה ועדיין היה תלוי למטה. עד שהאפיד בחשב האפוד. אז וישם עליו. דמשמעו כ״פ תיקן על מתכונתו כמו שביארנו בס׳ שמות מ׳ כ״א וישם את הבדים על הארון. וכן הפי׳ כאן שאח״כ חיבר את החשן מלמטה ג״כ ואח״כ ויתן בו את האורים וגו׳:
וישם על המצנפת וגו׳. כבר ביארנו בס׳ שמות כ״ח ל״ז דלא שהיה הציץ על המצנפת אלא שעמד על המצח ע״י המצנפת. במה שהיה החוט קשור לאחורי המצנפת ועולה מעל המצנפת ואלו היה משמיט המצנפת מתחת החוט היה הציץ נופל:
כאשר צוה וגו׳. באשר שמבואר לעין רואה הפ׳ דסדר תצוה דהמצוה היה דרך לבישה באופן אחר מש״ה כתיב כאשר צוה וגו׳ היינו בקבלה היה כך :
וימשח את המשכן וגו׳. לא נתבאר עיקר משיחה במשכן וכליו אלא ביום השמיני לבד. וגם עיקר הזאה על המזבח בשמן המשחה לא נזכר בפ׳ תצוה כלל וכבר העיר רש״י בזה. ומש״כ הרמב״ן תמוה. שעירב פסוקי דשבעת ימי המלואים עם פסוקי דשמיני ובאמת לא נזכר בשבעת ימי המלואים משיחת המשכן ומשיחת הבנים כלל אלא משיחת אהרן כדין כה״ג שטעון גם לדורות משיחה שבעה. וגם במעשה לא נמשחו הבנים אלא ביום השמיני וא״כ מנ״ל למשה משיחת המשכן בז׳ ימי המלואים. אלא שלמד מדכתיב בצווי במזבח ומשחת אותו לקדשו. ופרש״י שם בשמן המשחה. והנה כתיב שם אחר זה שבעת ימים תכפר על המזבח והוא מיותר שהרי כבר כתיב ופר חטאת וגו׳ אלא קאי ג״ז על השמן שמלבד המשיחה יהיה כדין כפרה שהוא בדם בהזאה. כך יהי בשמן. וא״כ היה ראוי לכתוב ומשחת אותו שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו. ואמאי כתיב לקדשו בינתים אלא ללמד דמשיחה לאו במזבח לחוד אלא כל דבעי קידוש טעון משיחה בשבעה ימים. ורק כפרה שהוא הזאה בשה״מ אינו אלא על המזבח. וכ״ז מרומז במקרא אבל אינו מפורש ונדרש לקבלה בע״פ והיינו דכתיב בסוף כאשר צוה וגו׳:
וימשח אתו לקדשו. משום שיש משיחה במלך ומועיל לרוח עוז וגבורה מש״ה כוון משה דמשיחה זו יהא לקדשו. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל׳ כ״ד:
ויחטא את המזבח. הוא מיותר אלא בא ללמד דלבד שהיה נתינת הדם כפרה לאהרן על הוראה שלא כד״ת כמש״כ בפ׳ תצוה. היה בזה כפרה על המזבח ג״כ. ומרומז בפ׳ הצווי במה דכתיב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וחטאת את המזבח בכפרך עליו כמו שביארנו שם. אמנם אינו אלא קבלה בע״פ:
ואת הפר. אינו מבואר מהו את הפר אחר שביאר המקרא עורו בשרו פרשו. ונראה דבא להוסיף את הראש בפ״ע דכתיב בפר העלם דבר בפירוש על ראשו. ומשום שהיה נשחט ואינו לכבוד שיהיה נגרר בשעת משא מחוץ למחנה ע״כ חתכו ונשאו בפ״ע וכמו דעור ובשר מקרי פר כדאי׳ ביומא ד״נ ה״נ ראש הפר מיקרי פר. דכמו ברוב הגוף נקרא לידה אע״ג שלא יצא הראש ה״ג ביציאת הראש מיקרי לידה אע״ג שלא יצא הגוף כדאי׳ ר״פ בהמה המקשה. וג״ז אינו מפורש שישא הראש בפ״ע ועכ״ז כתיב כאשר צוה וגו׳:
ויקטר משה את הראש וגו׳. ואח״כ כתיב ואת הקרב וגו׳ ויקטר משה את כל האיל וגו׳ מבואר שהיו שתי הקטרות. וכן איתא להלן במעשה דשמיני ט׳ י״ג כתיב ואת העולה וגו׳ ויקטר על המזבח ואח״כ כתיב ואת הקרב וגו׳ ויקטר על העלה המזבחה. מבואר דתחלה הקטיר את העולה ואח״כ הקטיר הקרב וכרעים על הבשר. אבל בצווי דפ׳ תצוה כתיב ואת האיל תנתח לנתחיו ורחצת קרבו וכרעיו ונתת על נתחיו ועל ראשו והקטרת. מבואר הצווי שיהיה הקטרה ביחד הנתחים וקרבו וכרעיו. וכן היה במשנה דתמיד וביומא פ״ב דהיו הכהנים מוליכים הנתחים יחד עם הקרב וכרעים. והנראה דאפשר להקטיר בשני אופנים ותלוי בזה אם היו הבעלים עוסקים בנתוח שכשר בזר. וכן ברחיצת קרב וכרעים שכשר ג״כ בזר כמובן מלשון המקרא א׳ ט׳ וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן וגו׳. ומש״ה יותר טוב שבעלים יתעסקו בעצמן כל האפשר כמו בשחיטה וא״כ א״א שתהיה הקטרה ביחד דהבעלי׳ לא יעשו הקרב והכרעים נקיים כרגע והאיך אפשר שיהיו עד כה הנתחים מונחים לבטלה ואין זה כבוד העולה. ע״כ מצוה להקטיר הנתחים תחלה ואח״כ להקטיר הקרב וכרעים אבל כשהכהנים עושים הכל ונותנים להרבה כהנים וגומרים מלאכתם כאחת אז מקטירים יחד. מעתה בפ׳ המלואים דאהרן היה הבעלים והוא היה עוסק בעצמו בכל מה שהיה יכול מש״ה עשה שתי הקטרות וכן ביום השמיני עשה אהרן בעצמו הכל כאשר יבואר שם. מש״ה היו שתי הקטרות. אבל לפי הצווי היה אפשר לצוות לרחוץ דמה דכתיב ושחטת היינו בשליחות למסור למי לשחוט וכן בנתוח ורחיצה מש״ה היה אפשר לעשות הקטרה אחת. וכן קבעו חז״ל משנתם לדורות. דהרבה כהנים היו עוסקים בכ״ז. אבל מעיקר הדין אפשר שהבעלים יעסקו ברחיצה ואז יהיו שתי הקטרות:
ויקטר משה את כל האיל. אע״ג שעתה לא היה אלא קרב וכרעים מכ״מ אחר שהעלו אלו היה מהפך בצינורא בכל האיל. משא״כ להלן ביום השמיני לא היה הקטרה באש עד שיצא האש מן השמים וההקטרה דכתיב שם אינו אלא הנחה על העצים מש״ה לא כתיב בהקטרה שניה אלא את הקרב וכרעים על העולה:
כאשר צוה וגו׳. היינו כדברינו דאע״ג דבצווי היה ראוי להיות הקטרה אחת אבל הקבלה היה שאפשר לעשות שתי הקטרות:
ועל בהן ידו וגו׳. כבר נתבאר בפ׳ תצוה שהיה בזה שנוי מלשון הצואה ונתבאר ג״כ טעם השנוי. משום הכי כתיב בסוף הענין כאשר צוה וגו׳:
ויקח את החלב וגו׳. ג״ז נתבאר שם דפי׳ החלב היינו של האליה וכל שומן נקרא בלשון תורה חלב אע״ג שהוא כשר באכילה. ומשום דבמלואים קרב האליה לא משום שיהא חלבו קרב בשלימות כמו בשארי שלמים אלא משום שהוא כעין עולה מש״ה כתיב ביה החלב בפ״ע ואת האליה בפ״ע:
חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד. בצואה כתיב בכולהו מצות. ויש לשום לב למאי דקדק בפסוק כאן לכתוב מצה רק בחלה. ונראה דמשום שהזהירות ע״ז שיהיה מצה לא היה אלא בחלה. דחלת לחם שמן היינו רבוכה. ונהי דמכ״מ הזהיר הכתוב שיהא מצה ולאפוקי שלא יהא הסלת נחמץ משעת לתיתה וכדומה. מכ״מ לא היה במה להזהר בשעת לישה וחליטה. וכן ברקיק שהוא דק אינו מחמיץ כ״כ וא״צ להזהר בו כמו בחלה עבה כדאיתא בפסחים דל״ז ומכאן הוכחה לדעת חז״ל דחלת מצה הוא חלות מצות דכתיב בפ׳ תצוה וחלת לחם שמן הוא רבוכה. דלא כהראב״ע ז״ל:
ויקח משה וגו׳. ע׳ מש״כ בזה המקרא בס׳ שמות בצוואה מקרא כ״א. וגם ע״ז כתיב במקרא הקודם כאשר צוה וגו׳ שהיה בקבלה שראוי להקדים ההקטרה ותנופת החזה לפני הזאה על הכהנים:
בשלו את הבשר וגו׳. דהא דכתיב שם ובשלת את בשרו במקום קדוש משמעו בצווי כמו ושחטת וגו׳. ויש לשום לב למאי נצרך להזהירם ע״ז והלא ידעו מעצמם דנצרך לבשל וגם אינו מובן שלמצות אכילה סיים הכתוב כאשר צויתי לאמר אהרן ובניו יאכלוהו. היינו דכתיב ואכל אהרן וגו׳. וא״כ ה״ה בישול. אלא כונת הכתוב לומר דמצוה בהם יותר מבשלוחם. ופי׳ הכתוב דבאכילה לא הוצרך להזהיר בשעת מעשה שהרי כבר נצטוו ע״ז. אבל בישול הייתי אומר דכשם שאין מברכין ע״ז משום שאין זה גמר מצוה אלא שעת אכילה וכדאי׳ במנחות פ׳ התכלת דכל מצוה שאין בה הגמר אין מברכין וא״כ ס״ד שאין מצוה בבישולן ע״י עצמם מש״ה הזהיר משה בשלו את הבשר וגו׳. דמכ״מ יש מצוה בו יותר מבשלוחו אחר שנאמרה הכנה זו בפירוש:
והנותר בבשר ובלחם. ג״ז מיותר שהרי מפורש בצווי. אכן משונה הלשון בבשר ובלחם. כי מבשר ומלחם מיבעי וע׳ רמב״ן. אלא הוסיף דאפילו חולין הנאכלין עם הבשר והלחם טעון שריפה וכדתניא בתוספתא פסחים פ״ה וירושל׳ שם פ״ו חולין הנאכלין עה״פ מתבערין עמו. ופי׳ בבשר כמו דתניא בת״כ ובפסחים דמ״ה כל אשר יגע בבשרה עד שיבלע בבשרה ופי׳ חולין שהוא בלוע עם בשר חטאת. כך הפי׳ כאן מה שהוא עם הבשר והלחם:
לא תצאו שבעת ימים. היינו רק בעת הקרבת קרבנות של מלואים. שהרי אח״כ פרקו את המשכן כמבואר בירושל׳ יומא פ״א מנין לפירוקין אר״ז ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ביום שכלו הקמותיו:
כי שבעת ימים ימלא את ידכם. פירש המקרא טעם ע״ז הצווי. שהרי אינו דומה להא שהזהיר משה ביום השמיני ומפתח א״מ לא תצאו וגו׳ דאז היה עבודה על הכהנים משא״כ בשבעת ימים אלו היה עבודה על משה מש״ה נתן טעם דבשבעת ימים ימלאו ידם שמשמעו למוד ואמון ידים בזריזות מש״ה הזהירם לעמוד ולראות מעשה משה של שבעת הימים:
צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם. הוא עוד טעם על האזהרה באשר כל הקרבנות של שבעת הימים המה מכפרים עליכם מש״ה ראוי לעמוד עליו. וכלשון המשנה תענית פ״ד היאך קרבנו ש״א קרב והוא אינו עומד ע״ג. ואע״ג שביארנו דחטאת של ששה ימים היה רק לחטא את המזבח מכ״מ העולה מכפרת על מ״ע שעלול כל אדם לעבור בכל שעה וגם חטאת חיצון מכפר על עשה כדאי׳ בזבחים ד״ז:
ופתח אהל מועד וגו׳. הוא אזהרה בפ״ע. דלבד שהזהיר על הישיבה בשעת הקרבה הזהיר לישב בכל יום מז׳ הימים יומם ולילה. ופליגי בירושלמי שם אי צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום או מכיון שמסר יום ללילה דיו. ומפרש המקרא טעם לישיבה זו:
ושמרתם את משמרת ה׳. כבר ביארנו בס׳ בראשית כ״ו ה׳ דהכתוב קורא לימוד תורה שבע״פ בעיון משמרת באשר הוא משמרת שקבע הקב״ה בעולם. והזהיר כאן דבשעה זו יעסקו בתורה לדעת איך לעשות עבודתם. ולא יהיה אח״כ שגגת תלמוד העולה זדון. וזהו פי׳ ולא תמותו. שלא תתחייבו חובת מיתה ב״ש בעבודת המזבח בלי שום לב :
כי כן צויתי. אע״ג שלא באה אזהרה זו בפ׳ דמלואים בסדר תצוה מ״מ נצטויתי בע״פ. ולפי הפשט היה בקבלה אזהרה לאהרן ולבניו. אבל בת״כ אי׳ ע״ז והרי דברים ק״ו ומה אם מקיים דברי בשר ודם המקום מקבלו המקיים דברי המקום על אחת כו״כ. משמע דהת״כ מפרש דאזהרות הללו לאהרן לא היה דבר ה׳ למשה. מדלא כתיב בפ׳ דמלואים אלא משה הזהיר לאהרן ולבניו מטעמים שביאר. ועל ישיבה דיומם ולילה אמר כי כן צויתי. משה הוזהר בקבלה לשמור שחרית וערבית בשנון תורה ובא בזה להזהיר לאהרן ולבניו שיעשו ג״כ לשמור את משמרת ה׳ כמוהו. וכמו שהזהיר המלאך את יהושע כה״ג אם את משמרתי תשמור:
ויעש אהרן ובניו את כל הדברים. כבר דקדק הרמב״ן ע״ז הלשון דבכ״מ כתיב ויעשו כאשר צוה ה׳. [ומש״כ הרמב״ן ע״ז משום שהוסיפו על דבר ה׳ באש זרה אינו מובן שזה היה בשמיני ולא בז׳ ימי המלואים דפ׳ זו. אולי הרמב״ן לטעמיה שכתב להלן פ׳ י׳ שמקרא דאזהרה ושמרתם וגו׳ קאי על השמיני. אבל ג״ז דוחק] איברא עיקר כל הדברים אינו מובן. שהרי לא היה על אהרן ובניו לעשות זולת אכילה וישיבה פתח א״מ. אלא פי׳ ויעש וגו׳ את כל הדברים. כמו שמתפרש בס׳ דברים ל״ב מ״ו לשמור לעשות את כל דברי וגו׳ שהוא דקדוק בדברים ולהעמידם על מתכונתם כך הפי׳ כאן שעסקו בתורה ועשו את כל הדברים וגו׳ וע׳ להלן ט׳ ו׳ מש״כ שם בהר״ד:
אשר צוה ה׳. היינו בקבלה בע״פ:
ביד משה. פי׳ חז״ל בכריתות די״ג עה״מ אשר דבר ה׳ אליהם ביד משה. אשר דבר ה׳ זו הלכה. ביד משה זו גמרא. פי׳ הלכה היינו הלמ״מ והכי אי׳ בסנהדרין דפ״ז דבר זו הלכה יע״ש דמבואר הלמ״מ. וגמרא הוא מה שחידש בפלפול התלמוד שניתן הכח למשה וזהו לשון ביד משה. בכח משה שנתן לו הקדוש ברוך הוא להעלות מעצמו. וכן כאן הפי׳ שעשו גם מה שלא נתבאר בקבלה אלא שחידש משה הכל עשו :
